ת"ק 55492-08-10 אילן חזני נ' גו 443 בע"מ ואח'

(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט יובל גזית, 30.1.2012): תביעה לפי הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. 21 הודעות דוא"ל בעלות תוכן פרסומי, ששלחה הנתבעת 1, הגיעו לכתובות דוא"ל שונות של התובע. נפסק - מטרת החוק היתה למנוע הצפת האזרח הפשוט בדברי פרסומת, או כפי כינויים "ספאם" או "דואר זבל". במקרה זה אין עסקינן באזרח הפשוט שראה המחוקק לנגד עיניו. התובע הינו עורך דין וכלכלן, מנהל אתרי אינטרנט ובקיא ברזי המרשתת. התובע אינו נפגע שהחוק בא להגנתו, אלא יזם הרואה בחוק אפשרות להתעשר על חשבון שולח ההודעות. אין זו התביעה הראשונה של התובע כאדם פרטי וכעו"ד המייצג לקוח. המערכת / התוכנה שהתקין התובע "צדה", שואבת ומלקטת דואר שלא נשלח ישירות לכתובת התובע, אלא שנפלה בו שגיאה, וקולטת אותו לתוך כתובת התובע. ה"מערכת" טווה מן רשת קורי עכביש הלוכדת את הדואר שנשלח לתובע ובשל טעות לא היה מגיע אלמלא המערכת, אבל גם ואולי במיוחד לוכדת דואר שלא נשלח לתוכו כלל ועיקר. לא כל ה"מיילים" של התובע פעילים. התובע לא מבצע פעולות הסרה פשוטה של כתובתו אצל השולח, על אף קלות הפעולה והזמן המועט, אם בכלל, הדרוש להסרה ומנגד טורח זמן רב על הכנת תביעות. אין בקבלת דברי הדואר משום טרדה וטרחה לתובע או פגיעה בנוחותו, וזאת נוכח התנהגותו. התובע רואה בכל מייל שכזה כמוצא שלל רב, שומר אותו וממתין לנוספים על-מנת להכין את התביעה המתאימה. החוק נועד למנוע הטרדה של צרכנים בדבר פרסומת בניגוד לרצונם. החוק לא נועד לאפשר לאחרים שאינם מוטרדים, אלא ששים אלי קבלת דבר הדואר, להגיש תביעות על יסוד האמור בחוק. התנהגות התובע מעוררת תהיות באשר לתום ליבו. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים.

ת"א 38918-12-09 דנאל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר

(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, 4.1.2012): המבקשת עתרה לאכוף על המשיב, לפי פק' בזיון ביהמ"ש, לציית לצווים הזמניים שניתנו על-ידי ביהמ"ש. המבקשת פיתחה תוכנה לתפעול וניהול תיקי ני"ע ומוצרים פיננסיים (תוכנת דנאל). לטענתה, המשיב משווק תוכנה (תוכנת סנפיר) המהווה העתקה של תוכנת דנאל. המבקשת תבעה את המשיב וכן עתרה לקבלת צו מניעה זמני. בעקבות חוו"ד של מומחה שהשווה בין שתי התוכנות, נעתר ביהמ"ש לבקשה למתן צו מניעה זמני. בבקשתה זו, טענה המבקשת כי המשיב ממשיך לשווק את תוכנת סנפיר, או גרסה מעט שונה שלה, תוך הפרת צו המניעה. מנגד, טען המשיב כי פיתח תוכנה עצמאית, מקורית וחדשה (תוכנת פינאנסר). בית המשפט הורה למומחה, עו"ד גד אופנהיימר, להשוות בין תוכנת דנאל, תוכנת סנפיר ותוכנת פינאנסר. נפסק - הליכים לפי פק' ביזיון ביהמ"ש הם בעלי אופי פלילי, שרמת ההוכחה הנדרשת בהם גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי. שלושה משתנים נבחנו על-ידי המומחה: ממשק המשתמש, בסיס הנתונים וקוד המקור. מחוות הדעת עולה כי בכל הנוגע לתוכנת פינאנסר החדשה, נותר דמיון בפרמטר אחד והוא ממשק המשתמש. ממשק זה, יחד עם המסכים הוויזואליים, הטקסטים, התפריטים והאלמנטים הגראפיים, מהווה חלק ממרכיב התוכנה המכונה "המראה והתחושה" (look and feel). מאחר ותוכנות הן לא רק יצירות, אלא גם כלי עבודה לביצוע משימות על-ידי בני אדם באמצעות מחשב, בתי המשפט אינם נוטים להגן באותה מידה על רכיב "המראה והתחושה".

הדברים מקבלים משנה תוקף שמדובר בתוכנות הפעלה ותוכנות יישומיות, כבענייננו, שאז הדמיון יכול לנבוע מדרישות המשתמשים ומן הצורך של התוכנות למלא פונקציות דומות. הרציונל בצמצום ההגנה במקרים אלו, הוא כי הגנה רחבה מדי עלולה להביא לכך שמשתמשים בתוכנה יישומית כלשהי "יינעלו" על התוכנה ללא כל אפשרות לעבור לתוכנה מתחרה. מצב זה מנוגד לעקרונות התחרות החופשית ויש בו משום תמריץ שלילי ליצירה. בענייננו מדובר בתוכנה יישומית לתפעול וניהול תיקי ני"ע ואף המומחה ציין כי בחלק מהאלמנטים אין למתכנן המערכת מידה בלתי מוגבלת של חופש. יש לזכור כי תוכנת דנאל הייתה מאז פיתוחה המערכת הנפוצה בשוק. לפיכך, מובן כי המשיב ביקש לפתח תוכנה חליפית לתוכנת דנאל, אשר "המראה והתחושה" שלה קרובה ככל האפשר לזו של תוכנת דנאל. בהליך העיקרי יידרש ביהמ"ש לשאלה עד כמה מותר, כשלא הועתק קוד המקור, לעשות שימוש בממשקים ובמסכים של תוכנה קיימת, לצורך חדירה לשוק. בבקשה לביזיון ביהמ"ש יש להראות באופן חד משמעי כי צו ביהמ"ש לא בוצע. במקרה זה מתעוררת שאלה דומה לזו המתעוררת בתיק העיקרי, שאין מקומה בבקשה מסוג זה. הבקשה נדחתה.

ק"פ 1620-02-10 עופר מנירב, רו"ח נ' צפריר הולצבלט, רו"ח

(החלטה, שלום ת"א, השופט שמאי בקר, 16.1.2012): הקובל התמודד בבחירות שנערכו בשנת 2009 לנשיאות לשכת רוה"ח. כתבה שהתפרסמה ב"גלובס" הציתה מלחמת תגוביות (טוקבקים) בין מחנות המתמודדים. הקובל, שנפגע מחלק מהתגוביות שנכתבו אודותיו פנה לבתי משפט אזרחיים, שם ביקש וקיבל צווים להרמת מסך האנונימיות מעל משתמש שכינה עצמו "דורון". התברר כי המפרסם האלמוני הוא הנאשם בהליך זה, הנמנה על המחנה היריב לקובל. הקובל הגיש נגד הנאשם קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע. הנאשם הגיש בקשה לגילוי חומר חקירה לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הצדדים חלוקים אם ניתן להגיש בקשה כאמור במסגרת קובלנה פלילית. נפסק - אם לנאשם רגיל, שהמדינה החליטה להעמידו לדין, יש זכות לעיין בחומר החקירה, קל וחומר שלנאשם שאדם פרטי, בשר ודם, בעל גחמות ומאווים כמוסים (לצד אינטרסים לגיטימיים), החליט להעמידו לדין פלילי, קיימת אותה הזכות. במקום בו קיימת זכות מהותית, ברי כי קיימת הזכות לתבוע את מימושה, על דרך הגשת בקשה לפי ס' 74 לחסד"פ.

הגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית במסגרת קובלנה פלילית? הנאשם מבקש לקבל לידיו חומר ביחס לתגוביות אחרות לכתבה, וביחס לזהות כותביהן, על-מנת לבסס טענת אכיפה בררנית כלפיו. היכול מי שנחשפה זהותו וערוות תגוביתו לבקש ביטול כתב האישום מפאת שגם מגיבים אחרים הוציאו לכאורה לשון הרע על הקובל, ולא הועמדו לדין? התשובה שלילית. יכול גם יכול מי שסבור כי הוצא נגדו לשון הרע לברור את המוץ מן התבן, ולומר - כי תגובה פלונית פגעה בציפור נפשו ובשמו הטוב, אך תגובה אלמונית - לאו. אף יכול הקובל לבחור אילו מן התגוביות היא ה"משובחת" ביותר, זו המשמיצה אותו ביותר, ולבחור להעמיד לדין אותה ואת כותבה. אין זה ריאלי לדרוש מפלוני להסביר אילו תגוביות כן פגעו בו ואילו לא. אין להטיל על אדם פרטי לתבוע בפלילי את כל משמיציו, רק על-מנת שלא ירד לטמיון נסיונו לבוא חשבון ולטהר את שמו מול משמיץ פלוני.

ת"פ 11250-07-10 מדינת ישראל נ' שאולוב

(גזר-דין, שלום ת"א, השופטת לימור מרגולין-יחידי, 25.1.2012): הנאשם הורשע, לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, פגיעה בפרטיות וניסיון לפגיעה כאמור, חדירה לחומר מחשב שלא כדין, שיבוש או הפרעה לחומר מחשב, מידע כוזב או פלט כוזב, איומים וזיוף בכוונה לקבל דבר. עניין האישומים בפעולות שביצע הנאשם באמצעות תוכנת "סוס טרויאני", המוחדרת למחשב הקרבן במסווה של תוכנה תמימה ומאפשרת לבצע פעולות שונות באותו מחשב ללא ידיעת או הסכמת המשתמש. הנאשם, באמצעות התוכנה, גרם לשיגור חומרים ממחשבים נגועים, לכתובת דוא"ל השייכת לו. העבירות בוצעו כלפי 19 קורבנות. בנוסף, חדר הנאשם לכתובת דוא"ל של צד שלישי ופרץ באמצעותה לחשבונו בפייסבוק. הנאשם פרסם בפייסבוק הודעה פומבית, לפיה אם הצד השלישי מעוניין לקבל בחזרה את הגישה לחשבונו, עליו לשלם לנאשם 500 ש"ח. הנאשם אף זייף רישיונות נהיגה במטרה להירשם לאתרי הימורים בזהות בדויה, בכדי להונות את האתר. נפסק -

העבירות בהן הורשע הנאשם הן חמורות ביותר. הנאשם ניצל את כישוריו בתחומי המחשב לצורך ביצוע עבירות, שכללו חדירה לתחומי פרט מובהקים, היחשפות למידע אישי ופגיעה בפרטיות הקורבנות (20 במספר). הקלות בביצוע עבירות מחשב על-ידי מי שניחנו בכישורים בתחום זה מן העבר האחד, והקושי לחשוף את העבירות והעבריין מן הצד השני, מחייבים אמירה ברורה מצד ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין בעבירות מסוג זה. בנוסף לפעילות העבריינית בתחום המחשב, ביצע הנאשם עבירות איומים וזיוף בכוונה לקבל דבר. אולם, בתיק זה חל כשל ראייתי חריג ויוצא דופן, אשר חייב התנהלות שונה מצד המעורבים. לאור אופי הכשל הראייתי, עמדת הצדדים בהסכמה אליה הגיעו במסגרת הסדר הטיעון, היא ראויה. על הנאשם נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 17,500 ש"ח.

תע 32722-06-11 ש.ק.כ ואח' נ' י.ק

(החלטה, משפחה ת"א, השופט יהורם שקד, 15.1.2012): עניין ההליך בשאלת תוקפה של צוואת המנוחה, סבתם של הצדדים להליך. המנוחה ערכה שתי צוואות וצוואתה המאוחרת היא העומדת לבירור. עוה"ד שערך את הצוואה המאוחרת העיד כי המנוחה סרה למשרדו ללא תיאום מוקדם, ללא ליווי של איש וביקשה לערוך צוואה חדשה. המבקשות טענו כי בלתי אפשרי שהמנוחה תגיע לבדה למשרדו של עוה"ד, בשל מצבה הפיזי באותה עת. לפיכך, ביקשו לאשש את טענתן באמצעות תוצאות איכון מכשירי הטלפונים הסלולריים של בני משפחת המנוחה, לרבות המשיב. נפסק - יש לקבל את הבקשה. מהפן הפרוצדורלי, המשיב לא תמך את תגובתו בתצהיר, לכן אין בפני ביהמ"ש כל טענה עובדתית מצידו בהקשר לבקשה. טענת המשיב בדבר פגיעה בפרטיותו לא תוכל להישמע ללא תצהיר מטעמו. מהפן המהותי, הסוגיה כאן היא בירור רצונה החופשי של המצווה והאם נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת עולות בקנה אחד עם רצונה החופשי. ניתן צו המורה לכל חברת סלולר למסור לביהמ"ש מידע בדבר מספר הטלפון של המשיב ביום עריכת הצוואה המאוחרת. ניתן צו לכל חברת סלולר להודיע לביהמ"ש, בהתאם לאיכון מכשירו הסלולרי של המשיב, האם שהה המכשיר בטווח נקודת השידור והקליטה (אנטנה) הקרובה למשרדו של עוה"ד ביום עריכת הצוואה המאוחרת.

עפ"ג 24588-10-11 מדינת ישראל נ' נחום

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים ברלינר, קרא וסוקולוב, 9.1.2012): ערעורים על גזר-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"פ 4735-07-10], במסגרתו נגזרו על המשיב 44 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננות. המשיב הורשע, לפי הודאתו, בכתב אישום הכולל 11 אישומים, בעבירות של מעשה מגונה בפומבי, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום בהסכמה, הטרדה מינית, נסיון להטרדה מינית ואיומים. במהלך השנים 2006-2010 שוחח המשיב עם קטינות (בנות 10-16) באתר הרשת החברתית "שוקס", המיועד לילדים ובני נוער, במטרה להטרידן מינית ולנסות לשדלן להיפגש עימו, לצורך סיפוק צרכיו המיניים. המשיב התחזה לקטין ואף הציג תמונות כוזבות בעמודו האישי באתר. בחלק מהמקרים נפגש המשיב עם המתלוננות וקיים איתן מגע מיני. המדינה ערערה על קולת העונש לטעמה ואילו המשיב על חומרתו. נפסק -

• העובדה כי מדובר באתר המיועד לילדים ולבני נוער היא נסיבה מחמירה. העבירות לא בוצעו באתרים של מבוגרים, שאליהם "התגלגלו" או גלשו ילדים במקרה, אלא באתר שמטבע ברייתו מיועד לבני נוער.
• לאחר שקילת טיעוני הצדדים, נקבע כי ערעור המדינה בדין יסודו. מכל זווית שהפרשה תיבחן, זועקת למרחוק חומרה, חומרה ושוב חומרה. שלא לדבר על הכיעור והשפלות שבמעשים לצד ההיבט המיני שבהם.
• 4 שנים ארוכות ביצע המשיב את העבירות. לא רק אורך התקופה, אלא מספר ההטרדות והפניות הוא משמעותי ביותר. כ- 4,000 פעמים. זהו מספר שכמעט אינו נתפס, אך זהו מספר ההודעות ששלח המשיב לקטינות שעשו שימוש באותו אתר שוקס. חומרות נוספות ניתן למצוא באישומים בהם איים הנאשם על קטינה בת 13 ובאישומים בהם מדובר במעשים מיניים של ממש.
• מקובל טיעון המדינה לעניין חשיבות ההרתעה מקום שמדובר בעבירות שמבוצעות באמצעות האינטרנט. העידן הנוכחי הוא עידן האינטרנט. העולם כולו השתנה בעקבותיו וההשפעה הגדולה ביותר היא על בני הנוער והילדים. לצד הקידמה, הברכה וההישגים שניתן להשיג באמצעות המחשב והאינטרנט, צפויה בו גם סכנה אמיתית ומוחשית שבאה לידי ביטוי בתיק זה. העבריין כמעט אינו נוטל על עצמו סיכון ודי לו במקלדת כדי לבצע את זממו. ערעור המדינה התקבל, על המשיב הוטלו חמש שנות מאסר במקום 44 חודשים.

תא"ק 11291-09-11 אוכל טוב באמת בע"מ נ' קירה שלי ואח'

(החלטה, שלום חיפה, השופטת שולמית ברסלב, 6.1.2012): בקשה לסילוק התביעה על הסף או העברתה לביהמ"ש המוסמך, מחמת חוסר סמכות מקומית. התביעה היא לתשלום חוב נטען עבור שירותי הסעדה לחתונת הנתבעים. הנתבעים מתגוררים ברמת-גן והחתונה התקיימה ברשפון. התובעת טענה כי החוזה השתכלל ונכרת בדוא"ל, לכן מדובר ב"תביעת אינטרנט" שניתן להגישה בכל מקום בישראל וכן כי המקום שנועד לתשלום יתרת התמורה הוא מקום מושבה. נפסק - דין הבקשה להתקבל. אין חוזה בכתב החתום על-ידי הצדדים. אכן חלק מהמו"מ נערך בתכתובת דוא"ל. לשיטת התובעת בכתב התביעה, רק חלק מההסכמות הוצעו (להבדיל מקיבולן) באמצעות דוא"ל. הצדדים אף שוחחו בטלפון ונפגשו ובמסגרת פגישות אלו גם נמסרו המחאות וחשבוניות. בשלב זה, כשלה התובעת מלהוכיח את המועד והמקום בו נתקבלה הצעתה ולא הוכח כי החוזה נכרת בטבעון או באמצעות האינטרנט. להבדיל מהפסיקה שהציגה התובעת, במקרה דא אין עסקינן בשירות או מוצר שנמכר באמצעות האינטרנט. כך גם אין המדובר בקיבול גרידא של הצעת התובעת באינטרנט משתנאי החוזה סוכמו על-ידי הצדדים גם בפגישה או בשיחות טלפוניות. משכך, התביעה אינה תביעה מובהקת בנושא אינטרנט. אין רלבנטיות האם המו"מ בוצע באינטרנט או בכל דרך אחרת. החשוב הוא מתי ובאיזה אופן בוצע קיבול. התובעת לא טוענת בתביעתה כי הקיבול היה בדוא"ל. עצם העובדה כי התכתובת בוצעה ממחשב מטבעון, אינה מקנה, כשלעצמה, סמכות מקומית. לפי התנהלות הצדדים, המקום שנועד לביצוע התשלומים הינו במחוז ת"א. הזיקה היחידה לביהמ"ש הוא מען התובעת וב"כ, בעוד כל יתר הזיקות מעידות כי ביהמ"ש בת"א הוא ביהמ"ש המוסמך. הדיון יועבר לביהמ"ש השלום בת"א.

תע"א 3810/07 שי דרוקמן נ' שלום שושן ואח'

(החלטה, אזורי לעבודה ת"א, השופטת נטע רות, 7.12.2011): בקשה למינוי מומחה מטעם ביה"ד, לאחר שנשמעה עדות התובע. הבקשה הוגשה במסגרת תביעה, בה טען התובע ל"גזילת חבילת תוכנה" וכי הנתבעים פעלו בהיחבא כדי לגזול ממנו פעילות הנוגעת למוצר שפיתח, מצלמת IP ומקלט תואם. התובע טען כי אחת הנקודות המרכזיות שבמחלוקת היא האם עשו הנתבעים שימוש בקוד המקור שפיתח לאחר פיטוריו. נפסק - אין מקום להיעתר לבקשה. התובע לא תמך את בקשתו בתצהיר, שבו יפורטו עובדות חיוניות בדבר תרומת העד המומחה ומהותו של קוד המקור ומאפייניו הייחודיים. מאפיינים, שהימצאותם בקוד המקור בו עושים הנתבעים שימוש, יכול להצביע על שימוש בפיתוחיו הייחודיים של התובע. התובע לא צירף קטעים או דוגמאות מקוד המקור שכתב, תוך הצבעה על אלמנטים ייחודיים ומהותיים בקוד זה. התובע לא ציין בבקשתו היכן הופקד קוד המקור שברשותו והאם במהלך השנים הוא עשה בו שימוש או ערך בו שינויים. התובע לא פירט מדוע לא ניתן לעשות שימוש באמצעי מידתי יותר, הפוגע פחות בזכויות הקניין של הנתבעים, בין היתר על-ידי עריכת השוואה בין קטע מקוד המקור שכתב, תוך הצבעה על אלמנטים ייחודיים בקוד זה הנדרשים לצורך הפעלת המוצר לבין המוצר הסופי - וזאת, ללא צורך בחשיפת קוד המקור המלא שברשות הנתבעים.

תא"מ 12631-08-09 עו"ד אילן חזני נ' דניאלה רופא ואח'

(פסק-דין, שלום פתח-תקווה, השופטת ניצה מימון שעשוע, 23.11.2011): הנתבעת 3 היא חברה המייעצת לעסקים קטנים, בבעלות הנתבעים 1-2. לטענת התובע, הנתבעים שלחו הודעות דואר-זבל לכתובות הדוא"ל שלו, בניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התביעה נקבה ב-5 הודעות, שנשלחו ל-3 תיבות דוא"ל של התובע וכללו הזמנה לכנס שארגנו הנתבעים ופירוט השירותים המוצעים על-ידם. נפסק - מומחה מטעם ביהמ"ש בדק את סוגיית זיהוי מקור משלוח הודעות הדוא"ל וקבע כי ההודעות נשלחו אל כתובות הדוא"ל של התובע על-ידי הנתבעים, באמצעות שרתים בארה"ב, שהעבירו אותן לשרתים בישראל. ההודעות נשלחו, כל אחת בנפרד, לשלוש כתובות הדוא"ל של התובע, על-ידי הנתבעים. עיון בתוכן ההודעות מלמד כי מדובר במכתבים פרסומיים מובהקים. ברי כי אין מדובר במפגש שמטרתו שמיעת הרצאות, אלא פודיום להצעת שירותיהם העסקיים של הנתבעים. הכיתוב ה"הגנתי" שכללו הנתבעים בשולי ההודעות, אינו אלא עלה תאנה שאין בו כדי להסוות או לטשטש את תוכנו ואופיו הפרסומי של המייל. ההודעות אינן עומדות בקריטריונים המצטברים של סעיף 30א(ג) לחוק, מאחר ואין מדובר בבקשה להסכמת הנמען לקבלת מיילים פרסומיים מהנתבעים, גרידא; אין מדובר בפניה חד פעמית (בשניים מהמקרים); וגם שאלת היות האתרים שייכים ל"בית עסק" אינה נקיה מספקות. הנתבעים 1-2 נושאים באחריות אישית. הנתבעים ישלמו לתובע 4,000 ש"ח, ישאו בחלקו של התובע בתשלום שכ"ט המומחה, בסך 3,480 ש"ח וכן ישאו בהוצאות התובע בסך 5,000 ש"ח, בהתחשב בהכפשות המיותרות שהטיחו בו לגבי זיוף ושכפול הודעות מייל.   

ת"ק 17596-10-10 לירן לביא נ' שופמיינד בע"מ ואח'

(פסק-דין, תביעות קטנות חדרה, השופטת קרן אניספלד, 21.12.2011): הנתבעת 1 היא מפעילת האתר "וואלה! שופס". הנתבעת 2 מציעה באתר מוצרים שונים מתוצרת LG. התובע רכש באמצעות האתר מחשב LG, שסיפקה לו הנתבעת 2. התובע טען כי רכש את המחשב על-יסוד פרסום באתר הנתבעת 2, לפיו במחשב מותקנת קישורית סלולארית, שבפועל סופק המחשב ללא התקן כאמור. באתר וואלה הופיע מפרט של המחשב ללא קישורית סלולארית, אך במקביל הפנה האתר לאתר הנתבעת 2, שקישר לכתבה ב- Ynet אודות המחשב (שציינה כי המחשב מאפשר תקשורת סלולארית). נפסק - במחשב התובע, להבדיל במחשבים מאותו דגם שניתן לרכוש באמצעות חברות הסלולאר, לא הותקן מתאם סלולארי. הנתבעות הן "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, הטומן בחובו איסור כללי על הטעיה של צרכן. עיקר טענות התובע כי ההפניות באתרי הנתבעות גרמו לו להאמין שבמחשב מותקן מתאם סלולארי. בעדות התובע היה לבסס טענות אלה. מן הראוי כי הנתבעת 2 תבהיר לציבור לקוחותיה את הפערים בתכונות המחשב ויכולותיו, ברחל-בתך-הקטנה, בהתאם לטיבו של הגורם ממנו הוא נרכש. הבהרה כזו לא מצויה באתר הנתבעת 2, לא על-גבי הכתבה, לא לצד הקישור שהפנה אליה ולא בדרך אחרת. יצירת קישור באתר הנתבעת 2, לכתבה בה הודגש יתרונו של המחשב בשל קיומו של מתאם סלולארי המותקן בו, ללא הבהרה בעניין, עולה כדי הטעיה. העסקה שעל-יסודה רכש התובע את המחשב מבוטלת. הנתבעת 2 תשיב לתובע את סכום העסקה וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח.